ערב מחזמר - תחפושות שיגרמו לכן לרצות לשיר...

פורים כבר כאן ממש עוד שבועיים, ואנחנו ממשיכות במרתון תחפושות עם אחד מהנושאים האהובים עליי בעולם - מחזות זמר.
את האהבה הגדולה שלי למחזות זמר אני חייבת להורים שלי, שישבו איתי עוד מלפני שאני זוכרת את עצמי, והסבירו כל סצינה וסצינה, ואפילו כל משפט ומשפט, כך שלא משנה אם צפינו בסרט אמריקאי או באופרטה בשוודית - תמיד הרגשתי שאני יודעת את הכל בעל פה.
למחזות זמר יש מוניטין גרוע. המון אנשים לא יתנו להם מראש הזדמנות, בטענה שזה לא הסגנון שלהם (למרות שיש סגנונות שונים של מחזות זמר בדיוק כפי שיש סגנונות שונים של מוזיקה), או שזה לא מציאותי איך אנשים מתחילים לשיר פתאום באמצע שום מקום (לא יודעת מה אתכם, אבל אני שרה בערך כל הזמן, אם לא בקול רם אז לפחות בראש...). האנשים האלו מפסידים עולם ומלואו...
אבל אם אתן אוהבות מחזות זמר, הגעתן למקום הנכון.

אני אתחיל עם גיבורת המחזמר שצפיתי בו הכי הרבה בתור ילדה - אנני.

וידוי: קצת לא סבלתי אותה. היא נראתה לי חייכנית ואופטימית מדי, וממש שנאתי את השיער שלה (אולי דווקא כי הוא הזכיר לי את שלי)... את מי כן אהבתי? את מיס האניגן המרושעת, את לילי סיינט ג'יימס וכמובן את רוסטר, הקראש הראשון שלי. מה, הקראש הראשון שלכן לא ניסה להרוג ילדות קטנות? מוזר.

התלבושת עצמה היא די פשוטה - שמלה אדומה עם קולר וחגורה לבנה, בתוספת גרביונים לבנים ונעלי בובה. אני הוספתי גם תליון לב (מהסיכות של וראייטי) כמו שיש לה בסרט, וכמובן - השיער! מכיוון שכבר הרבה מאוד שנים אין לי תלתלים קצרים, עשיתי שתי צמות, משכתי אותן לצדדים וניפחתי אותן, והידקתי בסיכות מסביב לראש, כמו קשת. התוצאה, כפי שניתן לראות - לא בדיוק תלתלים קצרים, אבל מחקה את המראה לא רע.

האהבה המוזיקלית השנייה שלי הייתה אלייזה דוליטל מ'גבירתי הנאווה'.

אם על רוסטר היה לי קראש, הפעם זו כבר הייתה אהבת אמת. מוכרת הפרחים נטולת הגינונים עם התמימות הילדית שבתה את ליבי לחלוטין. הקול שהתאהבתי בו אולי היה של מרני ניקסון, אבל החיוך - כולו של אודרי הפבורן.

לצערי אין לי מעיל בצבע פטרול, אז הסתפקתי בשרוולון בצבע מתאים. חצאית כהה משובצת, כמעט זהה, חיכתה אצלי בארון כאילו במיוחד להזדמנות כזאת, בשילוב עם סינר גדול (ששימש אותי גם לבל ולאליס), צעיף סגול, וכובע שחור (אותו האחד ששימש אותי עבור מרי פופינס) - וכל מה שחסר זה רק פרחים למכור. יופי לי.

כל כך אני אוהבת את מיס דוליטל זאת, שלא התאפקתי וניסיתי גם מראה נוסף - הנשף הגדול.

אם, במקרה, שוכבת אצלכם שמלת כלה בארון, זאת הזדמנות ממש מוצלחת להשתמש בה. אם, שלא כמוני, אתם לא קונים שמלת כלה סתם ככה כי מצאתם אותה ביד שנייה והיא יפה מדי בשביל להשאיר בחנות - אפשר להשתמש גם בבגדים הרבה (הרבה) יותר פשוטים, וכל עוד משקיעים בתכשיטים ובשיער, עדיין אפשר לשחזר את המראה במידה יפה של הצלחה.
כאן אני לובשת חצאית לבנה פשוטה, וחולצת טריקו(!), שאלמנט התחרה שלה, עם אבנים קטנות, מוסיף את המראה היותר עשיר ואלגנטי. התכשיטים, למרות שהם מנצנצים ומרשימים, הם סט שנקנה בסביבות 15 שקלים בסביבות פורים, והטיארה ב30 (היום לדעתי הן זולות אפילו יותר).
את התסרוקת עשיתי בעזרת ספוג באן שהידקתי עם סיכות ממש מעל הראש, וסירקתי את השיער כלפי מעלה ומעליו, והידקתי את השיער מסביב בעזרת גומייה. את שארית האורך חילקתי לשניים ומשכתי לצד הנגדי, מה שנותן את שני ה"באמפים" הנוספים לצידי הכתר.

עם "גריז" יש לי יחסי אהבה-שנאה. 

את השירים הנהדרים שלו אני אוהבת מאוד. את הסטייל הפיפטיזי אני שמחה לאמץ לעצמי. אבל העלילה... את העלילה הם יכולים לשמור לעצמם.

אם הולכים עם גרסת ה"ילדה רעה" של סנדי, מדובר בתלבושת סופר-פשוטה - מכנסיים שחורים צמודים (עדיף דמוי עור אבל גם סתם טייץ יעשה את העבודה), חולצה שחורה חושפת כתפיים (אפשר לקחת טישירט ופשוט לגזור אותה בהתאם), עגילי חישוק (שלי לא גדולים ומרשימים כמו שלה), אודם אדום שילדות טבות לא מעיזות לשים ותלתלים בלונדיניים פרועים שמוכיחים שפשוט לא אכפת לך מה אומרים...

את "שיקגו" ראיתי בלונדון קצת לפני שהסרט יצא, אחרי שראיתי את הטריילר (והבנתי אותו לגמרי לא נכון) והוא נראה לי מעניין... זכיתי באחת מחוויות התיאטרון המדהימות בחיי (רק חבל שהייתי חייבת לשירותים כל המערכה הראשונה...)

הבמה ריקה ושחורה, אין תפאורה, אין תלבושות (אלא אם אתם קוראים לתחתונים שחורים וגרביונים תלבושת). אבל כשהשחקנים ממלאים את הבמה ומתחילים לשיר ולרקוד... ראזל דאזל.

אני הלכתי על גרסה טיפה יותר צנועה... אבל באמת טיפה. אפילו שמלת המיני שלי היא פשוט גופייה מבד אלסטי מספיק בשביל להמתח... קארה שחור א-לה קת'רין זיטה ג'ונס, גרביוני רשת, ועליונית רשת מנצנצת בשביל קצת בלינג, פזאז וכל הג'אז הזה... וכמובן לא לשכוח - פוסי האנדס!

זה לא סוד שאני אוהבת נסיכות... אבל גם מי שלא נשבה בקסמן של בל ואריאל (מה אתם עושים בבלוג הזה?), לא יכול לעמוד בפני פיונה.

פיונה היא הבחורה המגניבה, זאת שחברה של הבנים ומתחרה איתם בגרעפסים... אבל היא גם יפה, אמיצה, חכמה, רומנטית, ומדי פעם, קצת ירוקה...

הרעיון של הדמות הקשוחה והנרגנית של שרק מככבת במחזמר היא קצת מוזרה בהתחלה, אבל אחרי שמתרגלים מגלים את אחד ממחזות הזמר הכי מקסימים, צבעוניים ומתוקים של השנים האחרונות. הלוואי והיו עושים מחזמר גם מ"שרק 2"...

השמלה של פיונה היא די פשוטה לשחזור, אין בה המון פרטים ואפשר לשחזר אותה עם שמלה ירוקה וחגורה זהובה, או במקרה הזה - עם בגד גוף ירוק (שחשבתי שדוגמת העלים הקטיפתית שלו מוסיפה מראה קצת מלכותי), חצאית ירוקה שבגלל הגזרה הצרה-מדי שלה החלטתי לפתוח באמצע, ולהוסיף חצאית ירוקה אחרת מתחתיו, מה שנותן לה גם נפח וגם מראה יותר... נסיכותי?
את הכל מקנחים בצמה פשוטה וכתר זהוב קטן. למרות שבסרט היא לא עונדת תכשיטים, החלטתי לפנק את פיונה שלי בתכשיטים זהובים שיתאימו לחגורה ולכתר. אחרי הכל, מותר לה - היא נסיכה...

ומכיוון שעדיין אין מספיק ביבי ניווירת' בפוסט הזה...

את המחזמר של 'משפחת אדאמס' אני אוהבת כמעט כסוג של ברירת מחדל. יש בו קטעים נהדרים, אבל גם המון שירים פחות מקליטים, ויש תחושה כלשהיא שהוא לא ממלא את כל הפוטנציאל שלו... (כמו כולנו). אבל אי אפשר להגיד שהליהוק של מורטישה הוא משהו פחות ממושלם. המעבר מלילית' למורטישה הוא כנראה פשוט טבעי ומתבקש... מעניין את מי מהן פרייז'ר היה מעדיף.

מה ההבדל, בעצם, בין מורטישה של הסרט, הסדרה או הקומיקס, למורטישה של המחזמר?
לא הרבה. לשתיהן יש את אותו שיער שחור חלק עם שביל באמצע, עור חיוור, איפור דרמטי, שפתיים כהות, שמלה כהה צמודה ואהבה למורבידי. אבל מורטישה של המחזמר לובשת שמלה עם סגול ותחרה, שני דברים שאני לא יכולה לעמוד בפניהם...
כאן אני לובשת חצאית שחורה ארוכה, גופיה סגולה, ושמלת תחרה עם שרוולים מתרחבים, שכבר הופיעה פה בפוסט על תחפושות מחנויות יד שנייה.

איך אני מתחילה בכלל לכתוב על "וויקד"? אני מרגישה שהמחזמר הזה ממש עבר איתי מסע רגשי, ומאז שהוא יצא, לפני 13 שנה, הוא עורר בי משהו שונה כל פעם, בהתאם לתקופה שעברה עליי. דבר אחד בטוח - תמיד אהבתי אותו. יש בו שילוב של הומור של סרט תיכון אמריקאי עם עומק פוליטי ומשולש אהבה שובר לב... הוא מושלם. הוא פשוט מושלם. אם יש לי דבר אחד לא טוב להגיד עליו, הוא שהליהוק המקורי היה כל כך נהדר, שאני לא חושבת שהם הצליחו להשתוות אליו מאז.

אם תתחפשו לגאלינדה (עם "גא"), יש סיכוי לא רע שיחשבו שאתן הפייה לילי, או ברבי... וזה בסדר, כי זו בדיוק בדיוק גאלינדה שלנו. מצועצעת, מוגזמת, בלתי נסבלת ומקסימה.

אני לא עמדתי בפיתוי והשתמשתי בשמלה שיש לי מתחפושת פייה ורודה, שהייתה בגוון המתאים ועם המון סלסולים, עם חצאית טול ורודה מתחתיה, וטוטו שנותן נפח... אבל גם שמלה ורודה פשוטה (עם חצאית מנפחת מתחתיה), או שילוב של גופיה וחצאית יעבדו יפה מאוד. אני בטוחה למדי שיש לי את החצאית המושלמת בארון שלי אצל ההורים, אבל אי אפשר ממש להגיע אליו...
לא לשכוח את הפרח הורוד בשיער, שרשרת מנצנצת, ושרביט קסמים שמשום מה לא פועל כל כך טוב...

וכמובן, אלפבה.

המכשפה הרעה של המערב היא בעצם לוחמת צדק אאוטסיידרית, שכל כך רגילה לקבל מבטי רתיעה שקשה לה להאמין כשמישהו רוצה להתחבר אליה, או אפילו לאהוב אותה. אז לנו, הקהל, אין ברירה אלא לאהוב אותה...

אם משהו בתמונה נראה לכם קצת מוזר, זה לא רק בגלל שהרקע שונה - זו התחפושת שלי מפורים של לפני עשור...

חצאית שחורה ארוכה, סוודר שחור, תכשיט קולר דרמטי וכובע מכשפה הכרחי (לשמחתי היום כבר יש לי גם אחד חלק, בלי קורי עכביש)... מה שעושה את התחפושת הזאת יותר מכל זה הפרצוף הירוק. באותה תקופה עוד לא היו לי צבעי מים, אז הכנתי את הצבע משילוב של צללית אבקה ירוקה וקרם לחות. יכול להיות שגם היום הייתי משתמשת בשיטה הזאת, מהסיבה הפשוטה שלצבעי מים ירוקים יש נטייה לא לרדת לגמרי מהעור (דברים שמגלים בדרך הקשה). תמיד אפשר לשלב אודם ירוק ולבן בשביל להגיע לגוון הרצוי, ולמרוח כמו מייק אפ (וגם לקבע עם טלק כמו מייקאפ, כדיי להמנע מהסיוט של ילדותינו עם איפור מרוח ורטוב מזיעה...).

זה הכל לפעם. מקווה שנהניתן מהמסע המוזיקלי הזה...
אילו מחזות זמר אתן הכי אוהבות?
איזה שיר אתן פשוט לא מתאפקות מלשיר?

ספרו לי בתגובות...