Make Believe: תמונה ליום

אני לא מאמינה שמאי כבר כאן. אפריל עבר עליי במין סחרחרת של תשישות. עוד לא התחיל וכבר נגמר. נחתי המון אבל כאילו לא הספקתי לשבת לרגע.

מה הופך את הזמן ל"אמיתי" יותר? שגרה או חג? רגעים עם אנשים אהובים או רגעים של לבד, רק עם עצמנו ועם המחשבות? מה שאנחנו מוציאים לסביבה או מה שאנחנו קולטים ממנה?

בשבילי זו הייתה תקופה שקטה. יותר פנימה מאשר החוצה. בזמן שכל ישראל מתרוצצת מארוחה משפחתית גדולה אחת לשנייה, מתלוננים על שאלות חטטניות או יותר מדי אוכל – אנחנו נשארנו בבית, אכלנו פירה חגיגי והחלפנו את ההגדה ב'רוקדים עם כוכבים' בפרק דיסני מיוחד (אמא שלי מחאה כפיים כל הזמן). ניסינו לנצל את החופש ולראות קצת סרטים ('הבוס', 'אחיות' ו'ברבי גיבורת על') אבל שנאנו את כולם. סדרות אהובות סיימו עונה ('אייזומבי' ו'אקסית משוגעת'), וסדרות אחרות חזרו לעונה חדשה ונבלעו במהרה ('קימי שמידט' ו'דרדוויל').

בלילות אני קוראת את סדרת הספרים של האסופית (בדיוק סיימתי את השני) ונהנית לבקר בעולם האיטי והשקט ההוא, עם תיאורי הנוף האינסופיים וההתרגשות העצומה ממיליון דברים קטנים.

תקופה של ביניים. בין מה למה? אני לא בטוחה. דברים טובים. אני מקווה.

התמונה הזאת צולמה ליד תחנת אוטובוס שחיכיתי בה יותר משעה. תמיד כדאי לצלם משהו יפה במקרים כאלו, כך שעם כל העצבים אפשר יהיה להגיד 'לפחות יש תמונה נחמדה'.