יום ראשון, 22 בפברואר 2015

נתחיל, ילדים, מבראשית...

כי כך מתחילים תמיד. זה, לפחות, מה שאמר שיר הדו-רה-מי בקלטת האהובה עליי בילדותי.
אבל איפה זה בעצם, ההתחלה? איך בוחרים את הרגע האמיתי שבו משהו מתחיל?

כבר כמה שנים הרעיון של 'בלוג' מסתובב לו באוויר. אני משחקת איתו בפינג-פונג יחד עם חברות, ולרגעים עוצרת ובוחנת אותו מקרוב, תוהה, מתכננת, ואז משחררת אותו, שיצוף בחזרה באוויר, כמו כל כך הרבה רעיונות אחרים שאני שומרת שם.
הבלוג שלי מתוכנן כבר מראש. כבר מזמן יש לו שם, וקרן, חברה תומכת והסמכות שלי בענייני בלוג, כבר הכינה לו לוגו לפני שנה, בניסיון (שקוף מעט) לתת לי דחיפה לכיוון הנכון. אבל יש אנשים שאי אפשר לדחוף. אנשים כמוני - אנחנו תרנגולות. זה אולי נדמה מבחוץ שאנחנו סתם יושבים שם ועושים קולות מצחיקים, אבל למעשה אנחנו דוגרים. ודוגרים. ודוגרים. ובדיוק כשכבר נדמה ששום דבר לא יצא מהביצה הזאת (כפי שמטבע הדברים, לפעמים קורה) - פתאום משהו זז, משהו נסדק - ומשהו נולד. קטן וחששן, נרגש מאוד, רוצה לרוץ לכל הכיוונים אבל גם רוצה לוותר על הכל ולהצמד לאמא. אפרוחים הם יצורים מתוסבכים כאלו (בגלל זה הם גדלים לתרנגולות).

אבל הנה, הוא, ואני איתו, עושים צעדים ראשונים. זה הבלוג שלי. זה הפוסט הראשון. זו אני - עינת. וזה הבלוג - Make. Believe.
שתיים מהמילים האהובות עליי ומהפעולות האהובות עליי. לעשות ולחלום, להעמיד פנים ולהיות הכי נאמן לעצמך - יש כאלו שחושבים שזה דבר והיפוכו, ויש כאלו שיודעים שאלו שני צדדים של בדיוק אותו המטבע.
ואלו בדיוק הדברים שאני רוצה לעשות איתכם בבלוג הזה. לקחת את עולם הדימיון הפנימי והצבעוני - ולהוציא אותו החוצה, לתת לו ממשות פיזית - במסיבות נושא מושקעות, תחפושות, איפור, פרוייקטים של DIY, ושאר דברים חשובים מאוד, וגם חשובים קצת פחות, שעוברים לי בראש.

עד כאן הצהרת כוונות. עינת, רגישה וספונטנית, אוהבת הליכות על שפת הים (אני לא. אבל אני אוהבת לאסוף צדפים). הכרות אמיתית לוקחת זמן. אבל בינתיים, רק רציתי לומר שלום.  




תגובה 1:

  1. שקיפות מעולם לא הייתה הצד החזק שלי. רציתי לאחל לך מזל טוב להולדת הבלוג ולהזכיר לך שהאפרוחים החששנים ביותר לרוב הופכים לברבורים...
    <3

    השבמחק